את יצירת האמנות מרכיבות עיניו של המבקר בעודן קוראות את המילה היחידה, הבלתי נמנעת, המופיעה על כל אחד משבעת המסכים.
הדימויים של כל נושא נוצרים בפנים, בין הרגשות, ככל שהממד הגרפי והממד הצלילי מקבלים גוף. מצופה אתה הופך למשתתף, ובתוך „המהירות האיטית ביותר, חסרת הרחמים” של הסרט, נפרשׂת בתוכך תמונה סיפורית. אך זהו דבר שאין לו מבע, הנובע ממה שהיית וממה שאתה עכשיו בעודך צופה: כל הצעדים שעשית בחייך הובילו אותך לכאן, עכשיו. הקיום הוא פְּנים מתמשך. שממנו לעולם אין יוצאים.
הרוח נושבת בַּנְטִישָׁה ומותירה אחריה את האבק. גֵּירוּשׁ הוא רכבת הנעלמת אל המרחק, מסומנת ברעש המחריש אוזניים של מנגנון מכני – ובכל זאת אורגני בה בעת, ניתן לחוש בו היטב – הנושא הרחק, פעימה אחר פעימה, אשכולות של יחידים, קבוצות, קהילות. אחר כך, על המסך הבא, באלגנטיות של שחור ולבן, יש בקושי סימן, שקריאתו בלתי מובנת. אתה מנסה למקד אותו, למצוא את הכיוון הנכון לפרשו, אך אין זו אלא הַטְעָיָה.
הַתְּעִיָּה היא אור המסתיר. סביב, רק דממה. שוב, צופן: מורס. המאיית את חוקי הגזע של נירנברג, בגרמנית, המהדורה המקורית מ־1935. החושף את כבלי ההַפְרָדָה.
בָּאַלִּימוּת בוערת האש, מפצפצת ומרעידה את החשכה. פִּיּוּס הוא המסע כלפי מעלה, שם העולם מתמזג עם השמיים, בעקבות תלמי האור העל־ארציים. המילה מתקדמת בעוצמה כובשת, נושאת עמה תחילה תחושה, אחר כך רגש, אחר כך מודעות, אחר כך מבט כולל, ולבסוף חומקת ונעלמת.
אבל האם באמת הכול כמו קודם?